עיתונאי, סופר, עורך, קופירייטר, קומיקאי ופנטומימאי בשבע שפות. נולד בשנת 1960 בעקבות תקלה בפס היצור של בית חרושת ידוע לקונדומים. בן מושב אביחיל, שהחל את דרכו בכתיבה כבר בכיתה ג' עת כתב שלושת אלפים פעם: "אין לדחוף את המורה לביולוגיה במדרגות". בוגר בית הספר החקלאי כפר גלים, שם למד בעיקר איך לא ללמוד. על שירותו הצבאי אין הרבה מה להרחיב (במובן הצר של המילה)  מלבד העובדה שמפקדיו ביחידת החילוץ 669  נשמו לרווחה כשיצא לקורס קצינים. לאחר שהצבא השתחרר ממנו ומכוון שהיה טיפוס מעופף, מצא עצמו מאבטח את מטוסי אל-על, באוויר בים וביבשה. בשנת 1984 החל לכתוב בעיתון מעריב, בעיקר כשחסרו בעיתון מודעות הבל. בשנת 1986 למד משחק בסמינר הקיבוצים, אך לאחר שנה, כשראה שאינו מסתדר עם השש~בש והדוקים, עזב את המשחק. הוא החל להופיע ברחבי הארץ במופעי קסמים, להטוטים וסטנד-אפ קומדי והיה היחידי ששילם כסף בכניסה. בשנת 1987 ערך את "ילדנו", עיתון הגנים הפרטיים בישראל, תוך שהוא מנצל את ניסיונו כילד. בנוסף, כתב במשך כשנתיים טור הומוריסטי בעיתון הנוער "ראש 1" למרות שלא הבין שום בדיחה שכתב. בשנת 1990 ראה אור ספרו הראשון "מתחת לחגורה", שהפך בין לילה ללהיט גדול. עמרי, שידע שמעתה והלאה חייו ישתנו ושוב לא יהיה אנונימי, החליט לצאת לרחוב עם כובע רחב שוליים ומשקפי שמש. ואמנם, איש לא זיהה אותו ברחוב למרות ששכח בביתו את הכובע והמשקפיים. בשנת 1993 התקבל לאחר ראיון קצר, כקופירייטר במשרד הפרסום קשר בראל, מקום בו שם דגש בעיקר על הקופי ופחות על הרייטר. לאחר כתיבת הספרים "עוד מכה מתחת לחגורה" ורומן הומוריסטי בשם: "מאז יצא חמוץ", החליט להקים בשנת 1994 את "הוצאת דיבה" – הוצאה לאור המתמחה בספרי הומור. במסגרת זו ראו אור עד היום כארבעים ספרים, בהם הלהיטים: "קריאת תחת," "ספר היתרונות והחסרונות","מיתה זוגית", "ספר הפנאי והגנאי", "בכיס הקטן" ועוד (בעיקר ועוד). בשנים האחרונות, הוא מתמקד בכתיבת ועריכת סדרת ספרי הילדים "חינוך בחיוך", בה הוא שם דגש על העברת תכנים בנושא ארצנו, שפתנו ומורשתנו בהומור וחריזה. ספרים אלו, אף כי זכו להמלצת אנשי חינוך רבים ואף לזו של שני נשיאי המדינה לשעבר, לא מוכיחים ולו חצי דבר, על טיב כתיבתו ורמתו. במקביל לכתיבתו, מרבה עמרי להופיע במופעי בידור שונים. היה מראשוני הסטנדאפיסטים בארץ, הקים בשעתו את העמותה לקידום ליצנות ולהטוטנות בישראל, ארגן והפיק אירועים רבים והופיע ברחבי העולם ופתח-תקווה.

 

על ילדותו: בזמנו לא היה נהוג להתגרש. אני הייתי הילד היחידי בכל בית הספר שההורים שלו היו גרושים... בעצם הייתה שם עוד ילדה אחת  ...שההורים שלה היו גרושים - אחותי

על חייו במושב: היה די משעמם. כלום לא קרה שם. האירוע המשמעותי היחיד שאני זוכר מהילדות שלי זה האירוע המוחי שהיה לשכן שלנו

על סבו וסבתו אצלם גדל: הם יבשו ביצות בקברה שליד בנימינה. במחנה העבודה היו שמונה נשים ומאה גברים. אתם קולטים את הקטע הזה? מאה גברים על שמונה נשים ומכל המאה האלה סבתא שלי בחרה דווקא את סבא שלי. תחשבו על זה איזה מזל היה לי. הרי באותה מידה היא הייתה יכולה לבחור בכלל סבא של מישהו אחר

על שירותו הצבאי: אימא שלי הייתה בשלנית גרועה. אני הייתי יודע שהאוכל שלה מוכן, לפי זה שגלאי העשן היה מתחיל לצפצף. במשך כל השבוע החברה ביחידה דיברו על האוכל של אימא שלהם ואיך הם יחגגו על המטעמים בשבת. אצלי זה היה בדיוק ההיפך. כשאימא שלי הייתה מזמינה אותי לאכול אצלה ארוחת שבת הייתי בכוונה שובר שמירה בכדי לא לצאת

על לימודי משחק: "רציתי להיות שחקן בסרטים כחולים, אבל נכשלתי בבחינה בגרמנית

על פרנסה: "במשך שנתיים התפרנסתי מכתיבה. כתבתי לאבא שלי והוא שלח לי כסף

על נישואין: "נשים כל הזמן מתקשרות אלינו כדי לדעת היכן אנחנו נמצאים ומה אנחנו עושים ות'אמת, גיליתי שבכלל לא אכפת להן מה אנחנו עושים כשאנחנו לא איתן – בתנאי שאנחנו לא נהנים

על פגישות מחזור: אף פעם לא הבנתי למה עושים את הפגישות האלו. אתה ניפגש עם אנשים שלא ראית איזה שלושים שנה - מהסיבה שלא רצית לראות אותם שלושים שנה והחבר'ה האלה קופצים עליך, מחבקים אותך ומנשקים אותך, כמו שלפחות הגעת לכנס של יציאה מהארון

​